שמי דור שמיר,

בכיתה א', כשהוריי בחרו שאהיה בבית ספר לחינוך מיוחד, בזמן שהחברים שלי בקיבוץ הלכו לבית ספר "רגיל" חוויתי תסכול, פחד, וחוסר ביטחון, אבל משהו בי ידע שזה המקום הנכון עבורי. כל פעם ששאלתי את אמא שלי למה אני לא עם כל החברים, היא אמרה לי:

"דור, זה המקום הנכון עבורך".

עד כיתה י' הציעו לי להשתלב באופן חלקי בכיתה "רגילה" וכל פעם מחדש סירבתי כי היה בי חלק שעדיין לא מוכן. במעבר לכיתה י' אמרו לי שאם אבחר לעשות בגרות מלאה בכיתה "רגילה" אצטרך לוותר על העזרות והתמיכות שקיבלתי עד כה בכיתת החינוך המיוחד. משהו בי ביקש להראות לעצמי ולעולם שאני יכול.

המשיכה לליווי הילדים התחילה כבר מהתיכון. הייתי מגיע לבקר בבית ספר היסודי ורואה את הילדים, את האור שהם, את המתנה שהם לעולם ומשהו בי ביקש להתקרב אליהם, לגלות אותם.

כשחזרתי מהטיול הגדול, התעוררו בתוכי אותם התחושות שפגשתי עד כיתה י', של תסכול, חוסר מסוגלות, חוסר ביטחון עצמי, והיה לי חשוב להוכיח אחרת. הלכתי ללמוד הנדסת חשמל. אחרי שנתיים מוצלחות בלימודים, עלתה בי ההבנה שאין משהו שאני לא יכול! זאת הייתה נקודת מעבר שמתוכה עלתה בי קריאה לחזור הביתה – ללוות ילדים.

זה מה שהלב שלי רוצה, יודע, משתוקק ושמח.

תוך כדי הקריאה ללוות ילדים, התגבשה בתוכי תחושת ביטחון ומסוגלות ללכת על פי בקשת הלב בגישה אותנטית ומחברת שרואה את הדור הבא של הילדים בעולם, בטוחים בעצמם, אהובים, שייכים, יצירתיים. ככל שהעמקתי בגיבוש הגישה בתוכי, ראיתי דרך מפגשים פרטניים וקבוצתיים את הקסם שנוצר בין הטבע לילד ואת השפעתו עליו.

ריגש אותי לראות שינויים משמעותיים בהתפתחות הילדים, הגשמת משאלות, פתיחת לב, חיזוק תחושות בטחון ואהבה עצמית. כל הטוב הזה מניע אותי בכל בוקר מחדש ללוות ילדים בחסד ובהתפעמות מלאה.