להיות מרחב להקשבה או לקבל עזרה?

להיות מרחב להקשבה או לקבל עזרה?

השאלה הזאת מופיעה מולי בחודש האחרון.

בתוך תוכי, כל ילד שמגיע אלי ושופך את עולמו, אני בא לקראתו ורוצה לעזור לו.

אבל מה אם זה לא מה שהוא בדיוק מבקש?

מה אם הוא רק מבקש מרחב לאוזן פתוחה, מכילה ומקשיבה ולעיניים טובות שיראו אותו?

מכאן נולדה השאלה:

"מה אתה מבקש – מרחב לשיתוף והקשבה או לקבל עזרה?"

השאלה הזאת יצרה קסמים שאי אפשר להסביר במילים.

הילדים שיתפו יותר, שיחלפו מהר יותר את הפחד, הכיווץ, החוסר ידיעה, הקנאה והקורבנות לשמחה, כיף, קלילות, פתיחות…

איך זה קורה בקלילות?

ברגע שאני לא בתגובה לסיפור שהם מספרים ואני מניח שאלה,

אני מאפשר להם מרחב לראות בעוד זוויות ראיה את האפשרויות הפרושות בפניהם.

אתם מכירים את זה בחיים שלכם במערכות יחסים(הורה וילד, זוגיות וכו') שאתם תמיד רוצים לעזור, לתמוך, לתת פתרונות?

מה אם זה לא אחריותכם לפתור לאנשים אחרים את הבעיות שלהם?

כשאתם מרחב פתוח לשאלה,

כל סיפור שמישהו יספר לכם,

יאפשר לכם ולו לקלוט אופציות חדשות.

שאתם בתגובתיות לסיפור- אתם בהזדהות.

הזדהות לא מאפשרת לכם לעזור,

היא מאפשרת לעבר להישאר במקום.

אולי יהיה שקט רגעי,

אבל זה יחזור, מה הטעם?

השאלה "מה אתה מבקש – מרחב לשיתוף או לקבל עזרה?" תאפשר לכם:

מרחב להיות העוצמה שאתם עבור הילדים שלכם, הזוגיות שלכם, וכל מערכת יחסים כזאת או אחרת ולהשפיע עליהם באופן מיידי.

שינוי קליל של האנרגיה במרחב בלי מאמץ.

לפתוח לכם ולמי שסביבכם אפשריות חדשות מעבר לכל דמיון.

לעזור ליקירכם גם בלי לתת עזרה.

אשתף על הדרך,

שאריאל(זוגתי) ואני הכנסו את השאלה הזאת הביתה.

וכל פעם שהיא מביאה נושא שאני כל כך רוצה להגיב, לעזור ולתמוך בה, אני עוצר, נושם ושואל את השאלה.

ברגע אחד האינטימיות בניינו חוגגת, וזה מאפשר לשקט להיכנס בינינו.

ואנחנו יחד רואים,

שזאת רק דרך לשחק את משחק החיים.

שתפו: