השנה זו השנה הראשונה שבה התבקשתי לכתוב הערכה לתלמידים בתעודה של המחצית הראשונה.
עלתה בי התנגדות כל כך חזקה, וזה נראה לי כל כך הזוי.
מילאתי את ההערכה, כפי שביקשו ממני, אחרי מספר פעמים שפשוט הכחשתי את זה.
ואז עובר יום, אחרי שהתלמידים מקבלים את התעודה…
הם מגיעים ליער, והשיח שאני שומע הוא על התעודה בלבד, במשך שבועיים שלמים.
"אני 40 בתנ"ך."
"רציתי יותר, אבל קיבלתי רק 60 במתמטיקה."
"אתה לא מאמין איזה אלוף הוא, הוא קיבל 98 באנגלית!"
"אחרי כל מה שהתאמצתי, קיבלתי רק 48."
כמה באסה הם הוציאו מעצמם, רגשות אשם, כעס על המערכת, על עצמם.
ומה קורה בתכלס?
התודעה של הילדים כל כך מזדהה עם התעודה, עד שהם נהיים התעודה עצמה.
זה נגע בי ברמה האישית והעלה בי שאלות לגבי העתיד, לגבי מערכת החינוך…
בשביל מה משמשת התעודה? בשביל מי היא באמת?
האם מספר או ציון הם אלו שמגדירים את התלמידים? את הילדים שלכם? האם זה אומר עליהם משהו?
מה יקרה כאשר מערכת החינוך לא תדביק מספרים וציונים על תלמידים? מה זה יאפשר להם?
איך המערכת תיראה?
באיזו הרגשה הם יקומו בבוקר למסגרת שלהם?
כן… ויש עוד כל כך הרבה שאלות שאנחנו מתבקשים לשאול…
———————————————————————-
כשאני עוצם עיניים, אני מביט על מערכת חדשה…
מערכת שבה הילדים באים להתפתח,
שכל אחד מביא את האור שהוא, את מה שהוא טוב בו, את המתנה שלו.
אני רואה מערכת שמאפשרת למידה קבוצתית, אישית, מקבלת ופתוחה.
אני רואה את הילדים בוחרים למי ללכת, לאיזה שיעור מתאים להם להיכנס, ומה מדויק עבורם.
אני רואה עתיד שלא בוחן ולא מאבחן אותם על פי מספרים…
אני רואה עתיד שבו אין להם התנגדות לבוא למסגרת שהם אוהבים…
אני רואה עתיד שבו המילים משתנות:
המילה "בית ספר" הופכת ל־ "מסגרת צומחת", "מרחב התפתחות", "קהילה"…
המילה "שיעור" הופכת ל־ "מפגש"…
המילה "הפסקה" הופכת ל־ "זמן חופשי לחקירה"…
ויש עוד כל כך הרבה מילים ושמות שאפשר לחשוב עליהם כאופציה.
השינוי של המילים כל כך משמעותי!
הוא מאתחל את התודעה של הילדים מחדש –
מתודעה ישנה, שנעה באופן מסוים לאורך שנים רבות, לתודעה חדשה שמתפתחת ומאפשרת את חופש להיות.
אני קם עם זה כל בוקר.
וזה מה שמניע אותי לעשות את מה שאני עושה באהבה ובידיעה פנימית שיש כאן משהו אחר שמתפתח.
והכול קיים…
והכול אפשרי…
ומעניין מה ינבט מכל הטוב הזה…
